אינדונסיה דרך סינגפור

 
את תחילת המסע בן 18 הימים עשינו בסינגפור. הדרך היתה ארוכה וקשה, 13 שעות טיסה. למזלנו טסנו עם סינגפור איירליינס שנתנה הרגשה טובה, שרות מעולה ואוכל טוב. היום חברות התעופה מצמצמות את נושא האוכל והם דווקא נתנו הכל ברוחב לב. יזכרו לטוב.
סינגפור היא מדינה מיוחדת שהנקיון בה ראוי לציון, בכל פינה הכל מבריק, המדרכות הכבישים והסופרים, מדינה עשירה ואת המלון המפורסם החדש: ספינה על עמודים בנה ישראלי.
ראינו שם מופע עם פעלולים ותאורה על חוף הים. היה מדהים. ביקרנו את האקווריום הגדול בעולם ולא פיספסנו את משחקי הכדור עם דולפינים.
 
 
 
ביקרנו בגן הבוטני, ראינו צמחים נדירים, סחלבים מיוחדים וטחבים משונים. בגן החיות היה מעניין, במקום לנסוע לראות את הקומודו בשטחים הפראיים בו הוא בטבע, הסתפקנו בגן החיות. באבולוציה הם נשארו מאחור. נראים מפחידים.
קיבלנו את הויזות להם חיכינו והמשכנו לאינדונזיה בטיסה לג'אוה הבירה וממנה לג'ונג'קרטה הבירה התרבותית, אנחנו היינו הקבוצה הישראלית האחרונה שהורשתה להכנס לאינדונזיה, זה היה אחרי המשט.
המדינה היא מוסלמית אשר בה הריכוז הגדול בעולם של מוסלמים 64%, אך יש בה חופש דת, ועל המטבע הזר של התיירים, בעיקר אוסטרלים, הם אינם יכולים לוותר. זה האוויר לנשימה בשבילם.
 
 
ביקרנו במקדשים אינדו-בודהיסטים כמו בירובודור, מהאתרים הבודהיסטים החשובים ביותר באסיה.
משם טסנו לסורבאיה - עיר נמל תעשייתית חשובה והמשכנו לשדרת הרי הגעש. השכמנו קום לראות את הזריחה ולראות ממרום הצפור את הרי הגעש. טיפסנו על הברומו - הר געש פעיל - לראות את הקרביים של כדור הארץ, לבן, מבעבע ומעשן.
העליה לא היתה קלה, היו כאלה שנעזרו בסוסים, אך אנחנו עלינו עד למעלה במעלה של 750 מדרגות, עד ללוע ועוד עליה קצרה.
 
טסנו לסלוואסי שצורת האי נראית כמו סחלב עם זרועות.
באוטובוס עלינו לשבט הטוראג'ה, פרופסור סטן בן השבט קיבל את פנינו. הוא עורך מחקר באוניברסיטה על שורשי השבט, הם קיבלו את הנצרות לפני כ- 300 שנה ומשלבים את הנצרות עם הפגאניות שהיתה להם.
הסיור שלנו אצל הטורג'ה היה קסום. קבוצת ילדים שרה לנו וניגנה בטרומבונים, תופים וחצוצרות, הכל עשוי מבמבוק - חיזרן.
ארוחת הערב היתה חגיגית וקיבלנו מתנה סרונג מדהים. פרופסור סטן השתדל להנעים לנו את השהות אצלם וכל המארחים היו ממשפחתו וחבריו.
 
 
הבתים נראים אצלם כספינות הפוכות מקושטות ומצוירות לזכר הספינות שהעלו אותם מחוף הים להרים, בהם הם גרים היום. החוף הוא מוסלמי.
טיילנו בשוק ההומה בעיקר בשוק בעלי חיים כמו חזירים ובופלו וכן תרנגולות קטניות וירקות. יפה כמו כל שוק בעולם. המיוחד בשוק זה שאנחנו קנינו חזיר להביאו לטקס קבורה שהיינו מוזמנים אליו. המנוחה מתה לפני 15 שנים, בינתיים המשפחה אספה כסף לטקס שאליו הוזמנו כל אנשי המקום והסביבה. השתתפנו בכמה טקסי אבל, גולת הכותרת היה טקס ששחטו בו 19 בופלו עם טקס והכרזות רמקול במשך כל היום.
אנחנו הבאנו חבילת סיגריות גדולה ואף שמענו שהכריזו שאת הסיגריות הביאה "ירדנה גרופ פרום יונייטד סטייסט אוף אמריקה". כך גם הכריזו בטקס אחר כשהבאנו את החזיר. שכרנו כמה אנשים שישאו אותו, קשור על מצע של במבוק, הוא שקל 600 ק"ג. מי שהיה צריך לדעת ידע שאנחנו מישראל ולא ארה"ב. אני לא יודעת בימים אלה מה עדיף ישראל או ארה"ב.
 
חזרנו לבאלי הנקרא "גן העדן האחרון" להשלים עוד כמה פינות קסומות כמו מקדש אולון דאנו השוכן בתוך אגם, בלוע הר הגעש ומקדש טנה לוט, השוכן על סלע בים שתפקידו להגן על חופי האי מ"שדי הים".
עלינו להר געש באטור לתצפית מדהימה על אגם מקינטמאנו, ביקרנו בבריכת המים הקדושים כשאנחנו עם הסרונג שליווה אותנו לכל מקדש ולכל מקום קדוש.
קשה להאמין כמה האוכלוסיה מאמינה בשדים, בפסלים ובטקסים השונים, מביאים מנחות כל אחד על פי יכולתו ואפשרויותיו.
נורמן, המדריך שלנו, יצא כל בוקר מביתו עם שקית שהכינה לו אשתו, ובה היו מנחות קטנות, ארוזות בקופסת רפיה עם פירות, מטבע ודברי מתיקה. ליד כל פסל הוא הניח קופסה קטנה, כ- 20 קופסאות קטנות. אשרי המאמין..
 
 
טיפסנו למקדש בסאקי החשוב במקדשי באלי, השוכן על מורדות הר אקונג, הגבוה בין הרי הגעש באי. נופים קסומים של טרסות אורז וצמחיה טרופית.
בין לבין לא הפסדנו את ריקודי הבארונג האופיניים לבאלי, סיירנו בשווקים הצבעוניים ובשדות האורז, בין הכפרים הציוריים. אחד הטראקים בשדות האורז שלא שכחו, נורמן המדריך המקומי, מוותיקי מורי הדרך כמעט קרס מעומס ההליכה, אבל המנחות הצילו אותו, האלים מעל ומתחת שומרים עליו.
לא פסחנו על רפטינג בסירות גומי על נהר איונג, היה כיף, לא קל עם צחוקים וקצת פחדים.
אחת החוויות המיוחדות, נסענו במשך יום שלם ברכבי באגי קטנים, ריחפנו על שבילים, טרסות של אורז ומקדשים נידחים. נורמן לקח אותנו לכפר שלו, הכפריים הכינו כיבוד מקומי של קוקוס. ראינו הצגה מקומית של בובות המייצגות את הטוב מול כוחות הרשע וקרב תרנגולים.
ביומנו האחרון באינדונזיה היתה חווית מלון בוטיק שלא מקבל קבוצות. יצאנו לעיירה אובוד להשלמת קניות, נפרדנו מהגלריות במקום ומהאוסטרלים באי הבית לקניות ועסקים, עזבנו את באלי לדרכנו הארוכה דרך ציריך הביתה.
הטיול היה מלא חוויות ואירועים שרצו אחד אחר השני, שלא נתנו לא לעכל את הייחוד היופי והמוזרויות.